טליה שנידר, סיפורי פרמקלצ'ר
יש ישובים כאלה בארץ, שנדמה לך שאין משמעות של ממש למיקום שלהם. הם נראים כמו כל מקום, או שומקום, תבנית הישוב, סידור הבתים, צורתם. יש בהם אזור של הבתים-של-פעם הקטנים הצנועים, והאזור של הבתים המודרנים של ההרחבה, רוחב הכבישים, והניתוק מן העולם, שאם לא מציצים החוצה מעבר לגדרות הישוב, לא יודעים איפה בכלל נמצאים. כי בדרך כלל הישובים האלה מגודרים כדי להגן, אבל גם מפרידים את הישוב מנופו ומן הטבע שלו, אם לא מציצים לא יודעים.
(אלא אם כן…)
באותה מידה יכלו הישובים האלה, בין אם בגולן או בעוטף עזה, בגבול רפיח או בגבעות בנימין, להיות ממוקמים גם על הירח. הם מזכירים לי בתפיסת עולמם את המערכות המנותקות לגידול ירקות בחלל, הרבה צינורות, פלסטיק, לוק מתקדם, אבל אדמה אין. כאילו לא מן האדמה אנחנו, כאילו אין שום ענין ל'אדם תבנית נוף הולדתו'. יצוקים בסרט נע של סגנון בניה, עיצוב וסטנדרטים ידועים מראש.
(אלא אם כן, האנשים שם בוחרים להפוך את ישובם למקום, שמחובר למקום).
אם פעם ישוב היה מוקם רק במקום שיש בו חשיבות אסטרטגית, או מעין ומקורות מים, או אדמה חקלאית טובה, אז היום מקימים ישובים במרחקים סדורים זה מזה, בלי ליחס יותר מידי חשיבות למקורות שיזינו את הישוב. ישוב כזה הופך להיות עירוני (בהגדרתו) למרות שהוא כפרי, כי העיר (בהגדרתה) נשענת על משאבים הבאים מן החוץ, ואינה מייצרת דבר משל עצמה, לא אנרגיה, לא מזון, לא מים. הישוב נשאר רק סדרה של מחסות/בתים עבור יחידות נפרדות זו מזו, שנקראות משפחות.
ואם כן, אז אפסיק לקונן, וגם אציע משהו שאפשר ממש לעשות לטובת המקומות הקסומים אך ריקים האלה (שאמן ואמן שירבו ויפרו בארצנו היפה על אנשיה היפים כל כך): הדבר היחיד שהופך ישוב כזה למקום, מקום של ממש, זה האנשים בו. יש בידם להפוך את המקום שלהם למקום עם משמעות, או להסתפק בו שיספק להם רק את הרבע דונם שלהם וזהו.
הדבר שהופך ישוב כזה למקום הוא שיתופעולה קהילתי בין קבוצות קטנות (והולכות וגדלות אך עד גבול מסוים) של אנשים בתוך הישוב, עד כדי כמעט ב ר י א ה של חיים המזינים את יושבי הישוב מתוך משאביו הוא.
מצאנו את עצמנו באחד הישובים האלה לכמה ימים. איזה מקום יפה. איזה אויר טוב. איזה מאגר גשם עצום ומרהיב שם. איזה טבע פראי סביב לו כל הנחלים והערוצים והמפלים. איזה בתים מתוקים עמידר בנה שם פעם: שכונה שנראית כמו קיבוץ קטן עם שבילים צרים בין הבתים שחצרותיהם נושקות זו לזו, ואין כניסה למכוניות פנימה לתוך המתחם הזה. הבניה הכפרית של עמידר שם מצליחה להאציל מחינה גם על הבתים המעוצבים המודרנים שנבנו בסגנון העכשוי שתפס בארץ עם שגשוג האדריכלות.
אבל השממה שבין הבתים, שמיעוטם גידלו משהו בכלל או משהו אכיל בפרט, צרבה בעין. איך זה שה' נותן גישה לאדמה לאנשים שאינם מעשירים אותה. הרבה מהאדמה חשופה. ניכר שאנשים טורחים לרסס, ולא הפנימו עדיין שהריסוס מגיע למאגרי השתיה שלהם. ולא הפנימו שאם היו מכסים את האדמה שלהם בעצי פרי, ושיחי מאכל, וירקות רב שנתיים, ומשתרעים פורחים, וצמחי תבלין, היו אלה נלחמים בעשבים במקומם. כששותלים צמחים טובים, הם פשוט 'תופסים את המקום' לעשבים הלא רצויים. צמחים טובים לישוב, הם אלה שמעניקים מזון או מרפא לאדם, וגם שפע של פריחה למאביקים השונים ולדבורת הדבש ביניהם.
בשדרות כאב לי לראות שגם בישוב כזה, עדיין שותלים עצי סרק לאורך הרחובות. נכון היה לשתול שדרות של עצי מאכל לטובת האוכלוסיה. חמישים אחוז מהעצים יש לשתול מעצי שבעת המינים (תאנה, גפן, רימון, זית ותמר) יחד עם עצי זימרת הארץ של יעקב אבינו (חרוב, פיסטוק, סומאק, שקדים, אגוזים, משמש…). ורק אחר כך לבסס גם עצי פרי רגישים יותר כתפוחים והדרים. למה ישוב כזה, מבודד, בלב הטבע, צריך להכנע לגינון של מרכז הארץ??? לשטנץ העקר של עצים מסורסי פרי? 'אל אסתריס לא עביד פרי'.
גם לעצי הסרק יש מקום של כבוד בתכניתו של ישוב כזה. אלה הם עצי היער החשובים שלנו. ראשית כל, הישוב כמו ישובים רבים כמותו, סובל מרוחות עזות. חגורה רחבה של עצי יער סביב הישוב, תהפוך אותו למקום מוגן מרוח, ותחסוך משמעותית בהוצאות האנרגיה של האנשים לחימום וקירור בתיהם. כל העצים העמידים לרוח מזומנים להשתל בחגורה הזאת, בשלוש שורות לפחות, השתולות בסגול (שנים מכל צד, ואחד באמצע לפניהם). דולב, אקליפטוס, אלון, מילה סורית, אורני סלע, אשחרים, ער אציל, ועוד ועוד. זהו מאמץ חד פעמי, שיניב חיים טובים ליושבי המקום לדורות.
יצירה של אזור בר כזה תזמין למקום ציפורים, מאביקים חשובים, והמקום יהפוך ללב הפועם של הישוב במהרה. השוליים החשופים של הישובים האלה תמיד נראים לי שרויים בצער רב על הזנחתם. הרי בשוליים דוקא נמצא רוב השפע.
התפיסה של לבנות בית, וכדי 'להיות אקולוגים' – לשים עליו פאנלים סולאריים, זה נחמד אך לא מספיק. זה חיצוני משהו כי אינו מביא להפחתה במקור של מקורות האנרגיה. קודם כל צריך לדאוג להפחתה של האנרגיה כפי שהסברתי לעיל. והבעיה הגדולה במקומות האלה היא שהם זלנני אנרגיה: הבתים חשופים, הישוב חשוף, והאנשים תלויים ברכב והסעות כדבר יומיומי.
אפילו בית המוסק בחורף בקמין, על גפת דחוסה מבתי בד, ולא על עצים חס ושלום. קמין בבית כזה, יצרוך פחות חומרי-בעירה, אם הבית והישוב ישתלו היטב.
עוד: לאנשים העולים על נקודה כל כך פראית בנוף יש להם הזכות לא לזהם את מי התהום במקום. וכמה קל ליצר אגנים של מים אפורים, השתולים בצמחיית מים. זה לא רק יפה, זה יעיל. ופשוט לביצוע. אפשר לעשות זאת בקנה מידה ביתי (זה תופס רק כמה מטרים רבועים מאחורי הבית, גם בצל), או אפשר לעשות זאת בעזרת חברה מקצועית לכל כמה שכנים שמתאגדים יחד.
אבל יותר מהכל, הצטערתי על חוסר הנגישות לדברים הבסיסיים שאנשים במקום כזה חווים. התלות הזאת ברכב. אתה בא לחיות בטבע, אבל כל דבר קטן שצריך מטריח אותך מרחק שעה נסיעה לעיר. כאן ממש מתבקש לישם את המודל המדהים של 'לכו התפרנסו זה מזה' שאפשר לראות בכל ישוב חרדי. אבל זה דורש מאיתנו לצאת מהראש של 'להקים עסק', ומהראש של 'לעשות בגדול' שהוא מודל מסחרי, אבל לא קשור למה שאני מציעה כאן בכלל.
בישובים חרדיים, אפשר לראות התפתחות של תופעה מדהימה: הגמ"ח. לא חינם, לא. עסק, עם קבלות. אבל עסק זעיר מאוד מאוד. אין לו פרסום. הוא נמצא באחד מחדרי הבית, או לפעמים בארון או שניים בסלון. רק תושבי המקום יודעים עליו וצורכים בו. אך כיוון שהמקום מבודד, החנויות הזעירות האלה פתוחות רק שעה שעתיים ביום, בדרך כלל בערב, כשאנשים בלאו הכי בבית, או לפעמים פתוחים רק פעמיים בשבוע, כדי לא להוציא את דיירי הבית משלוותם. זה שימושי מאוד לאנשים. רשימה של גמח"ים כאלה שאפשר למצוא אצלנו בישוב: חנות חומרי אפיה שימושיים, חנות מתנות, חנות צילומים, חנות פקסים ובולים, מספרה שפתוחה רק פעם בשבוע, חנות חולצות ומכנסיים מבחר מצומצם מאוד, חנות ציוד לבית ספר, מכולת זעירה עם דברים מאוד בסיסיים, חנות טבע זעירה שעושה שירות של הזמנות ומחזיקה דברים שרוב התושבים צריכים. חנות כלים חד פעמיים מתכלים. חנות של ספרים לבית ספר. ועוד.
אני מדגישה: בעלי ה'חנויות' האלה, יצאו מהראש של עסק. זו רק הכנסה משלימה, ותרומה משמעותית לכל מי שגרים במקום. אני התוודעתי אל כל החנויות האלה רק אחרי שנה שגרתי במקום. פעמיים בשנה בעלי העסקים הזעירים האלה מוציאים פרסום, ויש גם את מספר הטלפון שלהם באלפון של הישוב היוצא פעם בשנה.
כאמור, העסקים הזעירים הללו הם רק השלמת הכנסה. וכאן מתאים מאוד בישובים מבודדים אלה לישם את התפיסה של הפרמקלצ'ר שמעודדת עבודה מהבית. ועבודה מהבית זה לאו דוקא מחשב. זה יכול להיות גם יצור עצמי ושיווקם בכל הארץ על ידי חברה שעושה זאת. או המון דברים שהם צורך של הקהילה, שכרגע ממומש מן החוץ.
הכל במרחק הליכה. לזה קוראים 'לכו התפרנסו זה מזה'. ואם משלבים בזה גם את הנוף האכיל שישתל בתוך הישוב ובשוליו, זוכים לאיכות חיים, ולמקום שהופך למקום של ממש, בית שהוא יותר מארבע קירות עם עיצוב פנים יוקרתי.
בכל אופן, תודה על המפגש עם עוד מקום. כל פסיעה בארץ הזאת, ממלאת את הלב בשמחה. עושה טוב לבקר במקומות שונים, ולראות איזה אנשים נפלאים יש לנו ואיזו ארץ נהדרת, אמנם עדיין בחיתוליה, אבל אני בטוחה שכולנו נשנס מתנים ונפריח את השממה באמת.
אז איך באמת להפוך לקהילה?
איך לשתפעולה?
איך לאהוב את השכנים?
מוזמנים לעין כרם
למפגש של פעם בשבוע עם בעלי, עופר שניידר
שמלמד את כל זה דרך תורת בעל "הסולם".
ימי שני בערב, החל מיום שני הקרוב. כדאי להצטרף מתחילת הלימוד!
יש קבוצת נשים וקבוצת גברים בזו אחר זו,
נפגשים בגן האנטרופוסופי.
הלימוד ללא תשלום
לפרטים
עופר שניידר 0527131281
[email protected]
מומלץ בחום |