סיפור הביצה והתרנגולת – אמצעי ומטרה מאת טליה שנידר

העיקר הכוונה: מה עושים מול כל הצרות
אנשי ונשות פרמקלצ'ר בארץ הולכים בכיוון הנכון, אבל בינתים בעיקר מהבטן.
הכיוון הנכון היה ויהיה מעשים. חכמים שלנו קראו לשורשים חכמה, ולענפים עם הפירות מעשים.
פירות הם מה שנולד מן העץ. פירות הם התכלית של העץ אבל לא כל פירות, רק פירות טובים.
וטיב הפירות קשור קשר הדוק למצב בשורשים, כי האדמה המושרשת היא מערכת החיסון של העץ.
רבי אלעזר בן עזריה היה אומר:
כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? – לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו.
אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה? – לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, שנאמר: 'וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-פַּלְגֵי-מָיִם'.
(אבות פרק ג, משנה יז(

אז מעשים זה כיוון טוב. שתילת עצים, שמירת זרעים, אגירת מים, סוולים, מיחזור וטיהור, שימורים וחומרי גלם, קומפוסט וריפוי אדמה. חגיגת מעשים.
אלא שפרט קטן נשכח: תכנון, כיוון, והתכוונות הם מאותו ענין. ממש כמו תבנית, התבוננות ותובנה. בינתיים נראה שהאסימון לא נפל, והתובנה על עומק כוונתה לא נקלטה.
ויש עוד דברים שהייתי מעדיפה לשכוח: הבעיות שיש היום סביבנו בעולם ובארץ הם רשימה ארוכה, ובה הבעיות האקולוגיות הקשות הן רק החלק הקטן של הצרות.
יש בפרמקלצ'ר שיטת תכנון שנקראת 'להפוך בעיות להזדמנויות'.
אי אפשר להמשיך לטמון הראש בחול נוכח הבעיות הבאמת גדולות של העולם,
ואי אפשר להמשיך רק לשחק בבוץ וזרעים בזמן שנדרש פתרון הרבה יותר עמוק ויסודי.

למה? משום ששמירת זרעים זה יפה מאוד אבל פליטים אין להם איפה ומתי לזרוע, והיום יש בעולם יותר פליטים משהיו אי פעם בהיסטוריה האנושית. וכשבורחים לא לוקחים מהמזווה את כל השימורים שאגרת. שלא נדע.
מדוע? משום שאגירת מי גשם היא חשובה לאין שיעור, ומוסרית, אך כאשר המים בברזים פוסקים חלילה,יש מלחמה על המים, ולכן אגב הם יורדים מלמעלה, אומרים חכמינו, 'משום בעלי זרוע'…
ומה עוד יש לנו? רגנרציה וריפוי אדמה! זה הלהיט החדש! מעולה. זה באמת מדהים. אבל למי יש אדמה, כשרובינו חיים בערים ההולכות וגדלות, ולחם ומלחמה הם עדיין מילים דומות.
יש מי שיגיעו למסקנה שאין להביא ילדים לעולם שכזה, אך לדעתי זוהי המסקנה הירוקה הפאשיסטית ביותר. ילדים הם קיומו של עולם, להביא ילדים פשוטו כמשמעו זה לעסוק בקיום העולם, בקיימות הכי עמוקה.
אז מה?
אז אמרתי, אנשי ונשות פרמקלצ'ר (או איך שתקראו לזה) הולכים בכיוון, לדעתי, אבל ללא כוונה והתכוונות. הולכים מתוך אינטואיציה אנושית, אבל זה אף פעם לא הספיק. צריך להתחבר לאינטואיציה הקוסמית. הפתרון הוא תמיד גדול יותר מבני אדם ותמיד 'נופל מהשמיים' ומפתיע יותר, ועמוק יותר. ופנימי יותר.
ולפתרון תקראו איך שתרצו. עידן הדלי, דור האהבה, הקהילה העולה, פרמקלצ'ר, אני מעדיפה תמיד ללכת על הקלצ'ר, על המסורת, על המסורה שזרקה לידי את הכדור ועלי להמשיך לגלגל אותו הלאה לקיום החיים. לכן אני אקרא לפתרון גאולה. ככה אבותי ואימותי והוריהם לפניהם קראו לזה, ולה הם ציפו. גאולה ההיפך מגלות.
גלות בכל המובנים, וגם במובני חיים וחיוניות: תיעוש, מונוקולטורה, תזונה מעובדת, בתי חולים מתחת לגשר, ושאר מרעין בישין. אבל בעיקר גלות הנפש, אגו. שלא משנה אם הוא אגו שחור או ירוק הוא נשאר אגו, רצון לקבל לעצמי בלבד, כמו שאומרים בעברית. אז אגו אחד רוצה לטוס לחו"ל ואגו אחר רוצה לקנות אופנוע, ואגו אחר רוצה חווה על שני דונם.
הדרך היחידה לנפץ את האגו, היא רק בשיתופעולה עם אחרים אבל דוקא אלה השונים ממני ממש (בעיקר כלפי חוץ).
אמנם חצי הדרך עשינו ואנחנו כבר בארץ ישראל, אבל את החצי הנפשי הפנימי עוד בקושי התחלנו. ו'ארץ ישראל' היא בעיקר משל למצב נפשי (כמו כל היהדות שמדברת בסמלים ורמזים פואטיים). 'מצב נפשי של ארץ ישראל' זה מצב נפשי של רצון (ארץ, ריצה רצון, מה באמת מריץ אותך ביומיום שלך?) שמחובר ישר אל האל, ישראל. מצטלצל.

חז"ל אומרים חד וחלק שהפיתרון נעוץ בפרמקלצ'ר, רק שבעברית אומרים את זה אחרת (טוב המילה הזאת הומצאה רק לפני 40 שנה, ועברית לפני כמה אלפים). אך טבעי, שעבור אחדים הניסוח העברי עתיק היומין נשמע קצת מפחיד. דברים עתיקים מעוררים יראה באדם, כי האדם הוא קטן וקטן זה יפה. אז הנה לפניכם הנוסחה והניסוח של חז"ל לגאולה, מפחיד אבל שייך לכולנו:
'משמרין שתי שבתות הרי נגאלין'.
אל תברחו. לאן תברחו? הרי זה מה שכל ה'טובים' מלמדים בקורס פרמקלצ'ר, וזה מה שכל ה'טובים' מאמינים בו בפשטות. אבל הניסוח, הניסוח גן עדן! בפתח הבית מונח ואין ביקוש?
לשמור שתי שבתות זה לא שתי שבתות ברצף, להתאפק שני סופי שבוע ואז גאולה. לא ממש. מה גם ששבת היא בכלל לא סוף השבוע אלא האמצע שלו והלב שלו. 'שתי שבתות' הן שבת ושמיטה. שני המונחים הכי אקולוגיסטים, פרמקלצ'ריסטים שהיו מאז ומעולם. ולמעונינים לקחת חלק בפתרון אני רוצה להסביר.
קודם אומר שחז"ל גם אומרים בפשטות שאנחנו 'הגרועים מכל העמים', 'הקטנים מכל העמים', ושאם אנחנו נצליח לעשות את זה, ביחד, רק ביחד, אז אנחנו העם הכי קטן נהפוך להיות 'אור לעולם כולו'. הרבה יותר ממה שקובה הפכה להיות בעקבות האמברגו שגרם לה להסתדר בלי נפט. הרבה הרבה יותר. ובזה אנחנו דומים לקובנים: מדינה קטנה, הרבה צרות, תרבות יחודית, אמונה חזקה, אחוות חברים.
מה יש לנו להמציא את הגלגל מחדש? נדרש מאיתנו בסך הכל להמשיך לעשות מה שבלאו הכי אנחנו עושים, רק ביתר ה ת כ ו ו נ ו ת . כי תכנון דורש כוונה:
אנשי פרמקלצ'ר אמורים להפסיק להיות כל כך תלויים ברכב. לנסוע באופניים, ללכת ברגל, ובעיקר למקם את עצמם קרוב לצרכיהם. ואנשי פרמקלצ'ר בדרך כלל אינם חשים משיכה לשופינג מופרז, ואם הם קונים אז תוצרת מקומית, ורק דברים מתכלים וכולי… כלומר מעט. אז זהו זה, שקוראים לזה שבת, שב על מקומך, שבת אחים גם יחד.
אבל לא כל אחד מתי שבא לו, כי אז תחסר מאסה קריטית. כדי שתהיה לזה השפעה, ויצא מזה שפע ואור, צריך שכולנו נעשה את זה בו זמנית. תארו לכם תייר שמגיע לארץ ורואה איך הכל אבל הכל נעצר במשך יום אחד בשבוע, והאויר צח יותר כי אף אחד לא נוסע ברחוב. זו כמו עדות חיה לכך שאפשר לשנות את הרגלי החיים המערביים, שאפשר לשתפעולה ולחיות מקומי, שאפשר להשתחרר (טכנית ונפשית) בתלות בקניות ודלק. אז למה דוקא בשבת? בואו נעשה את זה ביום שלישי … אבל אנחנו הולכים בדרך הפמרקלצ'ר, שזה קלצ'ר ואגריקלצ'ר, חקלאות מקומית עם תרבות מקומית. ואבותינו אמרו שזה צריך להיות ביום השביעי דוקא. וכך נהגו כל הדורות בארבעת אלפים שנים האחרונות. למה? כי שבע זה שפע.

ושמיטה היא העומק עומקים של כל עשיית 'פמרקלצ'ר' שהיא, גולת הכותרת. כמו שאנו יודעים תכנון פרמקלצ'ר פועל על שש שנות מעשה ושנה של שפע בסופן. משום ששבע זה הריתמוס הטבעי בו הטבע חוזר לעשתונותיו ומשקם עצמו, זה טבוע בו מבראשית. השמיטה אינה אירוע חד פעמי הקורה אחת לשבע שנים, אלא הוא השיא של מחזור החיים המחובר לאדמה. האדמה עצמה מתחדשת כל שבע שנים, כמו תאי העור שלנו. שמיטה זו הכנה לקטסטרופה, בתפילה שלא תבוא כזאת.
ואת ההכנה הזו אפשר לעשות רק ביחד. אי אפשר לשמוט לבד. כל הענין שלה היא שיתופעולה של כל חלקי הארץ, כל הא/נשים, זקנים וטף. ועל כך בהרחבה בספרי 'חללית השמיטה' למבוגרים, וכן בסרטון 'תכנון לקטסטרופה ושמיטה' שהועלה בשמי. במהלך השמיטה יצא לי כמה פעמים לעבור במשתלות של ערבים, וראיתי שהם יודעים (ומעריכים) את השמיטה שלנו, יותר משישראלים אפילו יודעים. יש לנו מה לתרום להם ולעולם כולו במהלך המדהים הזה של קבלת עול שמיטה.
להמשיך לעשות את כל המעשים של ששת שנות המעשה רק בחיצוניות ללא הגרעין הפנימי של הבנת הכוונה, זה לא מספיק. אין לזה דבק. אין לזה ריח אחדות וקבלת השונה, אלא נודף ריח אגו.
להתעקש לא לקרוא לדברים בשמם העתיק, רק משום שהוא מזכיר למישהו לאיזה ממסד דתי, זו פשוט איוולת.
חייבים התאחדות של כל האנשים וכל הכוחות למען המטרה הנעלה הזאת. וזה יכול לקרות רק על ידי הבנה של עומק העומקים של ההתכוונות הנדרשת מאיתנו, ביחד, מתוך הקלצ'ר העתיק עתיק שלנו.
עבורי בעברית זה נשמע יותר טוב, ופשוט: שבת, שמיטה. בלי להתחכם. הרפיה ושחרור מאחיזה, שיוויון נפש תוצרת הארץ. אבל בכלים מקומיים.