ב"ה
ראש של ילד (חשבונות נפש – לא בשמיים היא)
סיפורי פרמקלצ'ר , טליה שנידר
בחשבון פשוט של 'מעטים מול רבים' נראה שלמרות שעל כל 2 הורים יש יותר משני ילדים, בכל זאת רוב העולם מבוגר, ומיעוטו ילדי. הםא לשמוח על כך או להצר?
*****
אם להטות על פי דעת רבים: אז צריך להתבגר, פשוט כי צריך. 'סוף סוף הגיע הזמן להתבגר' או 'התבגרנו זה כבר לא כואב לנו', הם משפטים ידועים בציבור.
אבל בעל הסולם כותב, שבגינונים חיצוניים יש ללכת על פי דעת הרוב (מה שילדים קוראים, הרוב קובע), אבל בשום אופן לא ברוחניות. ברוח – לא הולכים לפי הרוב, אלא כל אדם מול רוחו.
וימימה אביטל ז"ל מלמדת לתחום: בינך לבין אחרים, וגם בתוכך: בין הבוגרת שאת לילדה הקטנה המקננת בך תמיד.
****
לדידי (איזה ביטוי בוגר…), יש יתרונות לילד הפנימי שנשאר תמיד בתוך האדם. הוא החיבור הבלתי אמצעי שלנו לתמימות ולכוח-הצומח היצירתי שמפעפע בנו, מתחת לכל מה ש'ראוי' ו'צריך' להעשות.
בעולם של מבוגרים, אי אפשר לעשות משהו עם כל הלב וכל הריכוז, ריכוז כזה כמו של ילד שבונה בקוביות וזה כעת כל עולמו.
בעולם בוגר צריך לנהל הרבה שיחות מנומסות, ורחבות אופקים, וחבריות, כדי לכסות על כך שבוערת בך תשוקה אחת לעשות כרגע הזה את הדבר הזה שליבך כל כך נתון לו.
בעולם של מבוגרים אי אפשר להרשות לעצמנו לקחת ללב בפרהסיה, ובטח שלא לבכות בקול או להרגיש עלבון או אפילו לא להתפייס מכל הלב ולחזור לשחק יחד כאילו לא רק הרגע היה הכי כואב. כי הרי זה לא מתאים ומימשחק עוד, ורק ילדים מודים שלקחו ללב. לא שלמבוגרים אין לב, אבל ילד הוא לב.
****
כבר סיפרתי, ואספר שוב, כי ככה, כי ילדים מספרים כמה פעמים שרוצים, כי אני בת עם של מספרי-סיפורים ויש לי מצוות 'והגדת', אז אומר ואגיד שוב:
בגיל שמונים סבתא שלי אמרה לי: 'אני רק נראית לך זקנה אבל בתוכי אני מרגישה כמו ילדה בת 12"
אשריה, שלא איבדה את קשר הילדות, וגם לא שתקה אותו, גם אחרי שנאלצה ודאי רבבות פעמים לנהוג בבגרות משוועת.
****
ראש השנה זה חג לילדים שכמונו. כולנו ילדים, ויש רק צו אחד: לשמוע שופר. זה יום של ילדים כי אין בו חשבונות של זמן (זה יום אחד ארוך שעשוי מיומיים, שהם אחרי שבת, אז מי כבר סופר את הזמן כשאין זמן כל כך הרבה זמן).
והשופר. שופר זה של ילדים. איזה כיף, תרועה, שברים, תקיעה. יער, אייל בסבך. יואווווואוו! שופר אומר לשפר. את מה? את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו ולעולם, להכניס שיפור בסיפור, עד שיבהיק כמו ספיר (זה כתוב בזוהר).
אף אחד לא שופט אותך מלמעלה, רק הנך, כפי שאתה, עם הילדותי הזה שבפנים, רק אדם מול הסיפור שסיפר בשנה שעברה, ומול הסיפור שהוא מתפלל להתחיל לספר מעתה.
סיפור אישי שלא צריך לספר לאף אחד. סיפור שלך. סיפור שהוא גם 'ראש' וגם 'שנה'.
'שנה' זה תבנית טבע. מצד אחד חוזר ונשנה, אותו דבר. מצד שני 'משתנה' משהו חדש לגמרי. זו ההגדרה לחוק טבע, דפוס: זהו אותו חוק, אותו פראקטל, אבל כל פעם יש לו גיוון, והוא מראה פנים חדשות. אותם חומרי גלם (אני) אבל כל פעם יוצאת עוגה קצת אחרת.
כדי לספר סיפור של שנה, צריך לדעת להחזיק ראש כמו שרק ילדים יודעים . סיפור שהוא גם וגם, גם בוגר וגם ילדותי, גם אותו סיפור וגם סיפור חדש. גם המשך וגם התחלה.
'שנה' זה כמו בשיר של יהודה עמיחי על עשרת הדיברות שקיבל מאביו. שתי האחרונות הן: 'תשתנה תשתנה וגם אל תשתנה אל תשתנה'. כמו שאמר הרבה לפניו רבי נחמן: אסור להיות זקן.
בראש השנה כל אחד מוזמן לחפש לעצמו סיפור מעל הזמן, סיפור שיש בו חכמה של זקן (זה קנה חכמה) אבל יש בו גם רוח שטות, 'מילתא דבדיחותא' של ילד. מבט עתיק וחדש באותו זמן. יש משהו יותר פרמקלצ'רי מזה? לתכנן כמו מבוגר את מה שהילד רואה ויודע וחש וטועם ומרגיש.
*****
'ראש' הוא משכן השכל. הגיע הזמן לזרוק אותו, ולהשיג אותו, באותו זמן. איזה ראש? או ראש של דג או ראש של כבש… הרב קרליבך אומר לנו שבראש השנה ה' מתחיל איתנו, ואנחנו מתחילים איתו, כמו בחיזור… אז איך אוהבים מדברים זה עם זה? שואל הרב קרליבך. ועונה: בסימנים, ברמזים. לכן יש סימנים בראש הזה. עד כאן לשון קודשו.
אנחנו מסמנים לו בראש של דג, שכל מה שיש בראש שלנו, זה מים. עומק עומקים של מים.
אנחנו מסמנים לו בראש של כבש, שכל מה שיש לנו בראש זה עשב, כמו 'כבני מרון לפניך', כבשים אנחנו לפניך… עשב, שבע, שפע, שובע… זה מה שיש לנו בראש כבש שלנו, והשמיטה נגמרה, ואנחנו סוף סוף למדנו לשמוט, אז אם כך, צריך עכשיו לחזור לעבודה.
זהו, בלי שכל, בלי חשבון, כמו ילד, בידיעה גמורה.
שנה מתוקה!
However, https://www.affordable-papers.net/ ensure that your essay is not likely to include vulgar, impolite or misleading opinions.
