גדלתי בכפר קטן בטסמניה. נולדתי ב-1928, אבל הכפר שלי היה יכול להתקיים באותה המידה במאה ה-11. לא היו לנו מכוניות. ייצרנו את כל הדרוש שלנו. ייצרנו את המגפיים שלנו, את כלי המתכת שלנו, דגנו דגים, גידלנו מזון, אפינו לחם. לא הכרתי אדם שחי שם ולו עבודה יחידה, או משהו שאפשר להגדיר כעבודה. לכולם היו כמה עבודות.
כילד חייתי במין חלום, ממנו לא הקצתי לגמרי עד שמלאו לי עשרים-ושמונה שנים. ביליתי את רוב חיי הבוגרים באזור הבר [The Bush] או בים. דגתי וצדתי למחייתי. רק בשנות החמישים חלקים נרחבים של המערכת בה חייתי החלו להיעלם. ראשית, אוכלוסיות הדגים נכחדו. לאחר מכן שמתי לב שהאצות סביב החופים נעלמו. גושי יער החלו למות. רק לאחר שהדברים האלו נעלמו, הבנתי שהיו יקרים מאוד ללבי, שאני מאוהב בארצי. זהו המקום האחרון בו הייתי רוצה להיות – הייתי רוצה לשבת באזור הבר ולצפות ב-Wallabies. אבל אם אני לא אעמוד כאן אתכם, לא יהיה בר ולא יישארו wallabies שנוכל לצפות בהם. היפנים הגיעו ולקחו אתם את רוב היער שלנו. הם משתמשים בו כנייר-עיתון. אני שם לב שאתם שמים אותו באשפת הנייר שלכם. זה מה שקרה למערכות החיים שגדלתי בתוכן.
כשמערכות ביולוגיות גדולות מתחילות לקרוס, כשאנחנו מאבדים אוכלוסיות דגים שלמות, כפי שאיבדנו אוכלוסיות שלמות של הרינג, ואוכלוסיות רבות של סרדינים, כשאנחנו מאבדים אזורים עצומים של קרקעית הים, ששפעו צדפות – כל אלה מהווים עבורי סימני סכנה. כשאנחנו חוקרים מדוע זה קרה, אנחנו חוזרים לאותו הדבר: שימוש במקורות אנרגיה שלא נבעו מהמערכת הביולוגית.
ד"ר Sternglass, תלמידו של איינשטיין, עקב אחרי התפשטות האבק הרדיואקטיבי מאי שלושת המילין. בעיתונים נכתב: “לא היו הרוגים באי שלושת המילין". ד"ר Sternglass אומר כי שלושים אלף ילדים נהרגו בשל תת-פעילות של בלוטת התריס שנגרמה מהענן הרדיואקטיבי, ואלפים רבים עוד ימותו. ברחבי המדינה הזאת [שבדיה], ברוסיה, בגרמניה, ביפן, בקנדה ובארצות-הברית, משייטת מערכת אטמוספרית שנושאת אתה חומרים רדיואקטיביים, כמו גם חומצות מאכלות ביותר: חומצות גופריתיות משריפת פחם, וחומצות חנקתיות מאגזוזי רכבים.
השלג שמדדנו בוורמונט [בצפון ארה"ב] לפני מספר חודשים היה בעל ערכי pH של 1.9 עד 2.5, חומצי בהרבה מחומץ, חומצי יותר ממה שיכולה לשאת מערכת ביולוגיות כלשהי. בצפון ארצות-הברית או בגרמניה, איננו מצליחים למצוא מים בעלי ערכי pH גבוהים מ-4. דגים לא יכולים להתרבות במים כאלה, צפרדעים לא יכולות לחיות בהם, והסלמנדרות נכחדו. היערות החלו למות ב-1920, מעט אחרי תחילת עידן הפחם. שמונים אחוז מעצי הערמון נעלמו ביבשת אמריקה, ועצי האשור נעלמו כליל. עצי האלון מתחילים למות ברחבי אמריקה, האורנים מתים בגרמניה (השנה הם מאבדים 800 קמ"ר), ורבים מהם מתים כעת ביפן. האקליפטוסים מתים באוסטרליה בקצב של 14% לשנה. בקרוב לא יוותרו יערות שתוכלו להשליך לאשפות הנייר שלכם. לאנשים פשוטים כמוני, שיוצאים ברגל כדי לגלות מה מתרחש, ברור שחצי-הכדור הצפוני לא יאוכלס על-ידי האדם לעוד שנים רבות, כל עוד הוא ממשיך להשתמש בפחם, בנפט ובחומרים רדיואקטיביים. אני תוהה מה גרם לנו לנטוש את החיים בהם אני גדלתי; חיים בהם יכולנו לקיים את עצמנו לעד, אז לא מתו מערכות גדולות. אני לא מאמין שחיינו השתפרו, שאנחנו מאושרים יותר משהייתי אני בעבר, או מאושרים יותר מהילדים באותה העיירה כיום.
פרשתי מחברת בני-האדם בשנת 1970 לערך, כי התנגדתי מזה זמן רב למערכות, שראיתי שהורגות אותנו. החלטתי שאין תועלת להתמיד בהתנגדות שמביאה אותך לשום מקום. חשבתי במשך שנתיים. רציתי לחזור לחברה, אבל רציתי לחזור רק עם משהו חיובי מאוד. לא רציתי להתנגד לדבר, ולבזבז את זמני. פעם, מישהו נתן לי את הספר האדום הקטן של מאו צה-טונג. לא הבנתי אותו היטב; למעשה, היה לי קשה מאוד לקרוא אותו. אבל בנקודה מסוימת הוא דיבר על התקפה על העיר Tai Ching, ועצתו לצבאו הייתה: “אל תתקיפו את Tai Ching; היא מוגנת מדי. עקפו אותה, ו-Tai Ching תיפול". כך, אני עוקף את הדברים שהורגים אותנו, לדעתי.
כשחזרתי לחברה שלנו, עשיתי זאת ובאמתחתי שיטה שאני קורא לה פרמקלצ'ר [Permaculture], שיטה לפיה יכולה האנושות לחיות על כדור-הארץ. מבחינתי, אנחנו לא צורת חיים חשובה יותר מכל צורת חיים אחרת. המעטים מביניכם ששהו זמן ממושך, יותר מחמישה שבועות, בגפכם ביערות, יודעים שאתה מאבד לגמרי את זהותך כבן-אנוש. אתה לא יכול להבחין בין עצמך לבין העצים, או לבין כל יצור חי שם. כל הא/נשים הילידיים, כל הא/נשים השבטיים, חייבים לעבור תקופה כזו בגפם, בסביבתם-שלהם. לאחר מכן, לעולם לא יראו עצמם כנפרדים – האדם כאן, והעץ שם. אתה הופך להיות פשוט חלק מן החיים.
מערכות האנרגיה הבטוחות היחידות הן אלו שנגזרות ממערכות ביולוגיות. גנן בניו-גינאה יכול לעבור בשערי גינתו ובידיו יחידה אחת של אנרגיה, ולחלק שבעים יחידות. חקלאי מודרני, שנוהג בטרקטור בשערי החווה שלו, לוקח אלף יחידות אנרגיה ומחזיר יחידה אחת. מיהו החקלאי המתוחכם יותר? אנחנו נפטרים מהאדמה שלנו אפילו מהר יותר משאנחנו משמידים את האטמוספירה שלנו. כל בן-אנוש אחראי להשמדת עשר טון אדמה בכל שנה. הטבע יכול להחליף רק טון או שניים. אנחנו נשאיר את ילדינו על כדור-ארץ בו אין אדמה או מים ראויים לשתייה.
תמיד השארנו את עצמנו מחוץ למשוואות האנרגיה. אני-עצמי היא המכונה היחידה שאני מכיר שיכולה לתדלק את עצמה: אני יכול ליצור את האוכל שמניע אותי. תנו לי כמה חברים, ואוכל לדאוג לעצמי ולרבים אחרים. זה מספק אותי בתור מקור אנרגיה חלופי. מעולם לא לימדו אותנו לסמוך על עצמנו שנגאל את עצמנו. כל ספרי הגינון הזמינים עוסקים בטכניקה. כל ספרי האסטרטגיה הם מוטעים, כי הם חד-מימדיים. מערכות רב-מימדיות יניבו ביצועים טובים מאות מונים יותר ממערכות חד-מימדיות. פוליקולטורות תמיד יניבו יותר ממונוקולטורות. שיטת הפרמקלצ'ר היא שיטה בטוחה של אקולוגיה מקיימת; היא מהווה בעצמה מערכת אנרגיה בטוחה ומקיימת.
בימיו של Carl Linnaeus, עסקנו עדיין בקריאת דברים בשמות. כמאת-שנים אחריו, גילינו כיצד הדברים עובדים. היום אנחנו מכירים חלק מהעקרונות שגורמות להם לעבוד, אבל בדיוק כשהגענו לשלב הזה, הם החלו להתפרק. אנחנו מעריכים שמבין המינים שאנחנו יכולים לראות ולספור, נאבד כ-35 אלף בעשור וחצי הבאים. נלחמנו נגד הטבע לאורך כל חיי. אני רק מתפלל שנפסיד במלחמה הזאת. אין מנצחים במלחמה הזאת.
לפני כמה שנים התפטרתי מעבודה באוניברסיטה, וזרקתי את עצמי בגיל מתקדם לעתיד לא ברור. החלטתי לעסוק אך ורק בשכנוע א/נשים לבנות מערכות ביולוגיות טובות. חייתי על דיג ותפוחי-אדמה זמן מה. לאחר מכן התחלתי להרוויח כסף על-ידי עיצוב מערכות מקיימות לא/נשים, עבור הבתים והכפרים שלהם. מאז הדרכתי עשרים איש/ה בכל זמן. הדרכתי ארבע-מאות א/נשים צעירים שמעצבים כעת מערכות ברחבי ארה"ב ואוסטרליה. בשנה הבאה אדריך א/נשים בגרמניה ובברזיל. הקמנו סוג של אחווה [brotherhood] – וגם אחיות [sisterhood], כי חצי מאיתנו הן נשים. אני לא מאמין שנשים הן מעצבות טובות מגברים, אבל אני חושב שהן יודעות יותר על מערכות חיות.
עלינו להקים תנועה גדולה מאוד, שתיצור מהפכה שקטה מאוד. עלינו להמשיך לאמן א/נשים עד שנרווה את כל הארצות. מה שאנחנו מנסים לעשות, הוא לשלב את כל הדברים שצמחים וחיות יעשו, עם החיים והמבנים שלנו עצמנו. אפשר לעצב מערכות ביולוגיות לגמרי בהן נוכל לחיות, אבל אנחנו חייבים להתחיל במקום כמו שטוקהולם, שהוא המקום הכי לא-ביולוגי שקיים. ישנם דברים פשוטים שכולם יכולים לעשות כדי לדאוג לעצמם. לדוגמה, כל עיר יכולה לייצר את המזון שלה.
אנחנו עומדים בפני בחירה מוחלטת: אנחנו יכולים לבנות את אותן הערים שאנחנו בונים, להמשיך לצבור משאבים וכוח כדי להתרוצץ כמו זבובים במכוניות, ולהיהרג במהרה. או שאנחנו יכולים לחיות בקלות על פני הארץ. אנחנו מסוגלים לבנות מערכות ביולוגיות מתפקדות. בשבריר מעלות החימוש השבדי, שבדיה יכולה להפוך למערכת שלמה כזו. זה תלוי לגמרי בכם. אני מקווה שכולכם תחזרו לעבודה מחר ותקבלו את שכרכם. בהצלחה לכם.
~~~~
קישור לפוסט המקורי שפורסם באתר עץ בעיר – לחצו כאן!
המקור זמין כאן.
