"Back to your senses" – חזור לחושיך סיפור בהשראת חנוכה – מאת טליה שנידר

בס"ד

יש בפרמקלצ'ר ביטוי מהמם כמעט בלתי ניתן לתרגום
(ולא בכדי כי אין לעברית הקדומה כל צרך בו) והוא:
'אנ-קומן-סנס'.
הרבה שפות נעלמות מהעולם והמילים שלהן נשכחות,
ואין איש יודע אם זה קרה משום שלא היה בהן עוד צורך או
מפני שבשעתן (כשעוד התקיימו וטרם פרחו אותיותיהן לאויר) לא ידענו עד כמה אנו צריכים להן.
שני הדברים בלתי מתקבלים אל הדעת.
אבל נתחיל מהתחלה.
'קומן סנס' זה הגיון בריא. ו'אן' (un) היא כידוע מילת שלילה כמו 'אין'.
אנקומן סנס זה לומר שהגיון פשוט ובריא הוא אחד מאותם דברים שנעלמים מן העולמים.
או משום שלא היה בו עוד צורך או כי בשעתו לא יכולנו לדעת עד כמה אנו צריכים לו (אמרתי את זה כבר? אה כן).
עד כמה (הוי, כמה!) אנו צריכים לאותם דיבורים.
כמו שהדבורים הטובות נעלמות מהעולם, כך הדיבורים הטובים נעלמים מן העולם.
יש כל כך הרבה דברים בכל יום שהעלמים בפלא ההעלמה של העולם הזה, ונשכחים מלב ואובדים בתהום הנשיה, כמו 'לא היו מעולם'.

פעם דיברתי עם דר' איליין סולואי הנהדרת שזכיתי לתרגם את ספרה 'אוצרות לכל גינה' על
חקלאות מסורתית ועתידנית והקשר ביניהם, זנים אבודים ומזון מקומי.
בדיבורה היא מקמצת במילים כיאה לאנשים גדולים, אנשי מעשים. אך פתאום אמרה לי:
"אני רואה שאת ואני עוסקות באותו התחום: לעשות שדברים לא יעלמו".
הגדרתה נגעה לליבי. במקום להמציא מילים גדולות כמו 'פרמקלצ'ר' ו'קיימות',
אפשר לקרוא לזה ש'דברים לא יעלמו'.
באותו אופן אפשר להלחם על שטחי בר שנעלמים ולשכוח לגונן על דברים לא פחות עתיקים ומקומים וחיוניים.
אם אדם מדבר כל היום על שירותי קומפוסט ועל שמירת זרעים יתיחסו
אליו רוב האנשים בכבוד מסוייג המלווה בסלחנות לשגעון ההזוי שלו. ולא בכדי. אנחנו יודעים שהוא עוסק בדברים חשובים, אבל האיך חשוב יותר מן המה.
יש אנשים שטוענים שמחשבה בריאה היא לחזור לאכול אוכל בריא, לעשות הליכות ברגל,
לגנן, ולגדל את הילדים בבית, בין שוקי החלפות ומלאכת כפיים. אנשים כאלה הם מיעוט
שמצטלם טוב בעיתונים של הרוב.
לאנשים שעוסקים בפרמקלצ'ר יש ביטויים פרמקלצ'ריים שרק הם מבינים בינם לבין עצמם,
כלומר אוצר מילים או שפה שמסמלים כיוון מחשבה מסויים.
אם רוב האנשים לא מדברים בשפה הזאת, האם זה אומר שהשפה אינה נצרכת, או
שהאנשים לא מבינים מה הם צריכים להצטרך?
או במילים אחרות: האם שפות ודיאלקטים נעלמים מן העולם פשוט משום
שהאנשים שדיברו את אותה שפה הציעו לעולם איזה קו מחשבה שלא היתה בו עוד תועלת,
או שהעולם החמיץ את השעה, ולעולם יחסרו לו מילים?

בעל הסולם אומר: על פי רבים להטות: בדברים שבגשמיות צריך אדם לנהוג כדעת הרוב,
אך בענינים של פנימיות ורוחניות על פי היחיד להטות.
לטעמי, מילה היא בהחלט ענין רוחני, ואי אפשר לפתור אותה כדרך הרבים.
על כן יש להצטער כשהעולם מתעקש לדבר ספרדית, רוסית ואנגלית, על חשבון אלפי שפות
שכבר אי אפשר לומר את מה שהן רצו, עם אוצר המילים הולך ומתדלדל של האנושות.
במילים אחרות, בעברית זה נשמע יותר טוב. אם לא בארמית…

ככל שהשפה עתיקה יותר, כך הידע ששימרה (או איבדה) מדאיג יותר,
ומעלה ביתר שאת את שאלת ההגיון הבריא הלא-נפוץ.  ועיסוק בפרמקלצ'ר הוא רק קצה הקרחון
של הדברים שבאמת הולכים לנו לאיבוד, רובם על ידי אותם אנשים שמגדירים את עצמם 'משמרים'
אך מפרידים את עצמם מן הכלל.

יכול להיות שלאיש הפרמקלצ'ר נדמה שהוא עוסק בהחייאת משאבים
ולאחרים נדמה שהוא מתעסק בזוטות של פריקים. הוא נדמה לו שידיו נטועות בעיקר, ולאחרים: טעמו עימו אך טעמו תפל.
אלה ואלה יש משהו בדבריהם. שני הצדדים הלכו לקיצוניים ושניהם מאבדים משהו.

משאבי כדור הארץ המתדלדלים אינם אלא הד קלוש לדברים הגדולים הרבה יותר
שעולמנו מחסיר. כמחסיר פעימה. כמחסיר נשמה.
אובדנם של המים, סחף האדמה, זני צמחים בהכחדה הם הנקודת שחומקת לנו
מבין האצבעות בעולם החומרי הגשמי, אך אין היא אלא תולדה של העלמות דבר מה יקר יותר: השפה שלנו.
שפה מלשון סף: סף הדלת, הסף המחבר בין הבית לגן, הסף מזמין פנימה והחוצה,
הסף הוא קצה, נקודת מפגש. כמו שפת הים: המפגש בין המים לחול.
כאשר שפה נשכחת נשכח עולם מלא של אמונות, יכולות, ידיעה מסורתית עתיקה.
עוד משהו מאותה פשטות בריאה, קמאית (נקרא לה קומן סנס בשפה הנפוצה הדלה) נגוז. פוף.
ועל כך יש להצטער הרבה.
יש שפות שרק אדם אחד או קומץ בודדים עוד יודעים את משמעויותיהן
וכבר לא נשאר מה להציל.
האם עד כדי כך הפכו הדברים באותה שפה לבלתי נחוצים לנו,
הממהרים במשעולי ה'קידמה': קדימה, יותר, במרץ, עוד ועוד, המירוץ אחר הזה- הב! הב! הב!
עוד הבה לי מזה ומזה…
אבל יש שפות שעוד אפשר להציל. אם כי לא מישהו מן החוץ (סיוע חוץ לא יעלה על פי רוב).
כי שפה דורשת הבנה 'מבפנים', אם לא נולדת לתוך השפה הזאת, אם לא גדלת בה,
הן לא תוכל לעולם להבין את עומק עומקי המסתריה. ומקומיותה.
ותמיד: מעטים הם העוסקים בלחיות שפה. והרוב שוכחים, נוטשים אותה לאנחות,
מקלים ראשם בה, מפנים לה גב ופונים אל השפות הרשמיות המקובלות המשכילות עד זרא
של הרוב, כך על פי רוב.
ומי רוצה להיות בין מעטים וחלשים כשאפשר לו להיות בין גיבורים וחזקים?
רק מעטים מעטים. מי לה' אלי.
אולי את/ה נמנה עימהם?
ואם כן, שפר עליך מזלך. הודה לאלוקיך שחנן אותך. הנך מכב"י.
קום על רגלך, אזור אומץ, קבל עזוז מכל נר נוסף שנדלק בחנוכית חייך.
כי זה הזמן להעז להציל את שפתך-של-ידעת, זו שכמעט שכחת, לחזור אליה כבן אובד.
להתפרק על עתיקותה, סוד קדושתה. שם שמור ידע עתיק (פרמקלצ'רי בשפה דלה) שיכול להחיות מתים.
חנוכה היה רק ה'סיפתח', הטריגר, המצת שנועד לתת 'פוש' קטן לפתיחת הדלת,
גם אם קר בחוץ עמוד על הסף, בין המזוזה לבין הנרות, ותדליק. סף מצית שפה.

כל חג מחייה, מעורר, מאיר בחינה מסוימת בנפש, ואם שקדת על אותה בחינה בזמן החג,
היא תוכל להדרש לך בכל עת שתחפץ, בכל שאר עיתות השנה הנעה על צירה. העובדה שחנוכה הסתיים לא הופכת אותו לבלתי נחוץ כעת.
חנוכה הוא הכפתור של הסף והשפה. חג הסף. מעטים מול רבים, אורות נר קטנים ופשוטים מול
אורות גדולים ונוצצים. הראשונים מאירים טוב יותר את החשיכה הגדולה של ההעלם.
האר עכשיו, לפני שיאבד מן העולם ה' אן קומן סנס' של העם העתיק בעולם, עמנו.
אין יותר פרמקלצ'ר מזה.
הליכה מול המציאות החומרית (המיוצגת בתרבות יוון, הסוגדת לחכמה האנושית ויפי הגוף)
ואשר השתלטה עלינו ושטפה אותנו בהוללות חומרית (המיוצגת במתיוונים או בחלום האמריקאי).
המכב"י (ראשי תיבות מי כמוך באלים יה') מחפש את האחדות ההרמונית בכל הדברים, ה' אחד.

אני מציעה להעביר את חגיגות הפרמקלצ'ר השנתיות לחנוכה. או להוסיף חגיגה.
המיקום הנוכחי בטו' בשבט רק מראה עד כמה שכחנו את השפה.
לא שזה משנה, כי בעצם חנוכה נשאר חנוכה, גם אם חגיגות הפרמקלצ'ר לא יעברו אליו.

"פעם אחת גזרה המלכות שלא ישמרו את השבת  ולא יעשו את המילה…
הלך רבי ראובן בן איסטרובלי וסיפר קומי (עשה תספורת כמו יווני)
והלך וישב עימהם (ושכנע אותם ששבת רק גורמת ליהודים להתרושש כי הם עובדים פחות
ואם כך יש לבטל את הגזרה כדי שהיהודים אויבי השכל, ישמרו שבת ויצאו עניים,
יקיימו מילה לבניהם ויצאו חלושים)…
דברם נאים אמרת והחזירו לתקפן את כל הגזרות"

אמר רבי משה הלוי לוין זצ"ל רבה של נתניה: הסבר הדברים כך הוא:
"אכן ההגיון ה'בריא' הוא כפי שהבינו: התוצאה של אי עבודה בשבת בחגים
ובערביהם חייבת להיות עוני. אך לאחר שגילו שהמדבר הוא יהודי (שהתחפש ליווני)
העמיקו לחשוב ולפתע התבהרה בפניהם הידיעה כי היהודים אינם נפגעים מהשבת
או מן המילה, אלא אדרבה, ההיפך. חדרה להכרתם הידיעה הבלתי מתקבלת על הדעה
כי העם הקטן הזה מתקיים דוקא בגללן, בניגוד לכל הגיון. הדבר גרם להם לנהוג בטירוף בתגובה
לתופעה בלתי נורמלית…" (בית ועד א' וקבץ שיחות עמוד עא).

התחברות לאתר

עדיין לא חבר? הצטרף עכשיו!

ברוכים הבאים לאתר החדש, האתר בבניה ואנחנו עובדים על התיקונים והעדכונים, אנא התאזרו בסבלנות. תודה!