מה זה פ"ק עבורי?
פוסט 2
כמה מחשבות, יום ליפני פתיחת קורס תכנון פרמקלצ'ר שנתי: 20 שנה אחרי הקורס הראשון שלמדתי, ו15 שנה אחרי הקורס הראשון שלימדתי…
ליפני 20 שנה, בקולג' נידח בצפון אריזונה, התחברתי למורה צעיר לפרמקלצ'ר, אנדי מיליסן, והתחלתי את צעדי הראשונים אל תוך המסע שאמור היה לקחת אותי ל"ארץ המובטחת": לארץ השפע הבלתי מוגבל של חיים של אקולוגיים מחוברים לאנשים ולאדמה. ארץ של עצמאות אמיתית מתוך חירות והתנתקות ממערכות השיעבוד הגלובליות. ארץ של מקומיות ושבטיות מתחדשת, של חידוש הברית והקשר העמוק ביני לבין כל רבדי הבריאה.
תוך שנים ספורות, "היגרתי" ממצב קיומי והתפתחותי של אדם עירוני (הומו אורבניס) למצב תודעתי של איש פרמקלצ'ר (הומו אקולוגיס). למדתי חיש מהר לבנות בתים מחומרים טבעיים ומקומיים, לגדל ירקות ופירות, לעשות קומפוסט, לנטב מי גשמים ולטפל במים אפורים. מתוך רוח חלוצית הסבתי את ניסיוני ותשוקתי לחינוך חוויתי בטבע (אשר התמקד בעיקר בטיילות וספורט אתגרי עד אז), ללימוד והדרכת השיטה אשר אמורה היתה להציל את העולם, או לפחות אותי ועוד כמה משוגעים לדבר.
כל מי שאי פעם היגר למדינה אחרת (או אפילו לאזור מגורים אחר), יודע שכגודל הציפיות, החלומות והתוכניות, כך גם גודל האכזבות, ההתמודדויות והאתגרים. חלק מהמהגרים עוברים את השלב הארוך והמייגע הזה ומשרישים, וחלק נסוגים מותשים חזרה למקום ממנו באו. רק הדור השני או השלישי של מהגרים זוכה באמת להיות ולהרגיש "יליד" של מקום, ולעיתים הם בעצמם יוצאים למסעות חיפוש שורשיהם במקומות אשר מהם הגיעו אבותיהם. זה הסיפור של עמינו ושל רוב האנושות משחר הזמנים…
היום, עשרים שנה אחרי אותם צעדים ראשונים (שלהם קדמו מסע wwoofing בניו –זילנד), אני יכול להעיד על עצמי שהשרשתי בארץ רחבת הידיים של תודעת הפרמקלצ'ר, אבל אני עדיין מרגיש מהגר: מאחר בשבועיים בזריעת ושתילת ירקות החורף, מתעצל בטיפול בעצים כמו שצריך, ובעיקר, לא מושרש לעומק במימד האדמה במקום, בבית, בחברה. אני רואה כאן ממש לידי את שכני הדרוזים המבוגרים, מטפחים חלקות בוסתן, ירקות וזיתים, בטבעיות, פשטות וחיבור שלי לעולם כבר לא יהיה..
במשך השנים, ומתוך התנסותי במסע במידבר אל עבר אותה ארץ מובטחת ומתעתעת, ויתרתי על המון מהחלומות, מהשאיפות, מהאידיאלים ומהלהט המהפכני והמחתרתי שבער בי שנים רבות, כתגובת-נגד נעורית לתרבות הבורגנית שממנה נפלטתי.
אבל משהו אחר, עמוק ומזוכך יותר מגיח בשנים האחרונות מתוך ההשתפשפות והחיכוך המכאיב בין חלומות חיי הפרמקלצ'ר עם מציאות החיים הישראלית המורכבת:
הודייה עמוקה על מה שיש ומה שכן מתאפשר לי לחיות כמהגר,
ענווה עמוקה אל מול פלאי הבריאה האין סופיים,
ושמחה גדולה על כך שאני זוכה לגדל ילדה ולחיות עם משפחות רבות נוספות אשר ילדינו כבר גדלים כ"ילידים" אשר מושרשים היטב בתודעת ארץ הפרמקלצ'ר.
אז לסיום…אני חייב להתפאר קצת…
הבת שלי יודעת ומכירה (באמת) יותר צמחים וחיות ממני, יודעת לזרוע, לשתול, לקטוף ולשמור זרעים, הולכת ומטפסת יחפה בחורש, בנחלים ובמצוקים, אוכלת בריא כי הגוף שלה מבקש את זה, אוספת פסולת בכל מקום, שואלת שאלות מופלאות ומחוברת לבריאה בכל רמ"ח איבריה.
אני מאמין שהדור הזה, של הילדים והצעירים שגדלים היום, יצליחו לעשות שינויים אדירים במציאות חיינו.. אבל על כך, במאמר אחר…
בנתיים, מחר מתחיל עוד מחזור (המי יודע כמה..) של PDC , עם דור ההורים המהגרים שלהם.. אז כדאי שאלך להכין את התרמיל להתכונן להמשך המסע…
