חלק א
היום טיילתי בוואדי שיח בחיפה והיו ניכרים שם כמויות הנגר האדירות אשר זרמו שם בגשמים האחרונים. במקביל, זהו מקום אשר חשוף באופן חמור לשריפות כדוגמת אילו שהיו לפני כמה שנים בחיפה וכרמל.
אני עובד וחי מעל 20 שנה בסביבות אשר סובלות מהדפוס הזה של שריפות ושיטפונות. ואני רוצה להקדיש כמה מילים לנושא המורכב והעמוק הזה:
נגיד והייתי רופא. והיה מגיע אלי מטופל אשר מתלונן על פריחות ואלרגיות חוזרות ונישנות בחורף ובקיץ לסירוגין. והיו לו פצעים וצלקות מהפריחות השורפות, וגוף ונפש תשושים מהנזלות והדמע.
הוא היה מספר שכשהוא ב"התקף" הוא פונה לתרופות עזרה ראשונה שיכבו את "השריפה" או יעצרו את "השיטפון".
הייתי שואל אותו האם הוא ניסה לחקור ולרדת לעומק שורשי ודפוסי התופעות הללו, ולחפש אחר פעולות מונעות, משקמות ומרפאות?
והוא היה עונה לי שהוא עסוק מידי במשימות, טרדות, הנאות וטרחות היום-יום ואחרי כל התקף עונתי הוא פשוט ממשיך בחייו.
כשאני מתבונן בנופי הסביבה בה אני חי ופועל, אני רואה סיפור של אדם שכזה. אם אני מרחיק את נקודת המבט לעולם כולו, אני עדיין רואה את אותו סיפור, רק בקנה מידה הרבה יותר גדול.
מה כוונתי?
מוכר לנו היטב כאן בגליל המערבי דפוס השריפות אשר חוזר שוב ושוב בקיץ-סתיו ודפוס השיטפונות אשר מגיח מתוך ימים גשומים. אותו דפוס מתקיים באופן גלובלי כמעט בכל יבשת כיום כבר עשורים רבים.
כשפורצת שריפה יש בדרך כלל התגייסות נירחבת ועתירת משאבים לכיבוייה. הגיוני ונחוץ. הרי ניפגעים אנשים, בעלי חיים, צומח, תשתיות ומבנים.
אך מדוע אותם משאבים אדירים אשר מוקצים כל שנה לטובת כיבוי שריפות אינם מוקצים לטובת "רפואה מונעת" ושיקום אזורים אשר ניפגעו ומועדים לשריפות מחודשות בעתיד?
כשיש שיטפונות בנהריה או בכל עיר חוף או עמק בעולם, מושבתת התנועה ונפגעות תשתיות וכבישים במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב נהרגים אנשים ומערכות אקולוגיות נפגעות. רק בשוליים השקטים מספרים את הסיפור הגדול יותר של ערוצי הנחלים (אשר אנחנו כלכך אוהבים לטייל בהם בקיץ) אשר נסחפים, על ספיקת המעיינות וגובה מי התהום אשר יורד בשל חוסר החדרת מי הגשמים לקרקע, על זיהום הקרקעות וחופי הים, על אובדן התפקוד של המערכת האקולוגית ואגני הניקוז אשר משרתים את החיים שלנו ושל כל החי והצומח.
האו"ם הכריז שנה שעברה על העשור הקרוב כעשור לשיקום אקולוגי של העולם. מידע רב וחשוב עובר ברשתות כיום על הנושא, וכל מי שעוסק בתחום הזה בוודאי מצפה לראות האם ומתי יתחילו לזרום אותם משאבים אשר מתכלים מידי שנה לטובת "כיבוי שריפות ועזרה ראשונה" (כולל טיפול במיליוני פליטים, ניהול סכסוכים אזוריים, מחלות ופצועים, ותשתיות שניפגעו) אל עבר אותם אילו אשר בשקט, בהתמדה, בנחישות ובצניעות עוסקים כבר דורות במדע, במלאכה ובאומנות של שיקום אקולוגי בכל קנה מידה.
אני קורא לכל אחד ואחת אשר חיים באזורים אשר ניפגעים מאותו דפוס המחלה הסביבתית של שיטפונות ושריפות להתחיל לברר כיצד ניתן ברמה האישית והקהילתית להטות את כף מאזני המשאבים לטובת מניעה ושיקום, במקביל להערכות הדרושה למצבי חירום כמובן.
הצעד הראשון לכך, כמו כל פעולת ריפוי, הוא מודעות, הכרה, למידה ופתיחות לשינוי הרגלים.
עיסוק בשיקום אקולוגי יכול לתת לנו משמעות וכוונה חדשים עבור חיינו כאן על פני האדמה. זוהי תודעה שונה וחדשה יחסית, בהשוואה לתודעה המקובלת יותר של עיסוק בחקלאות, יערנות או עיצוב נופי.
בחלקים הבאים אסקור את ההיסטוריה של התופעות הללו, את ההתגלמויות והמופעים שלה בתהליכים והקשרים שונים בנופי חיינו, את מגמות ההתפתחות המדאיגות שלה, ואת האפשרויות להטות את הכף לטובת תודעה של מניעה, שיקום וריפוי ע"י מודעות וחינוך.
תודה על ההקשבה. בתקווה לסתיו ללא שריפות וחורף מבורך ורך.
גלעד
