אבל תשעה באב חלף לו אבל סיפור החורבן ממשיך מול עיינינו…
המונח "חורבן הבית" יכול לתאר גם את הרס הבית שלנו- המערכת האקולוגית העדינה שעל פניה אנחנו מתקיימים. אקוס= בית בלטינית. ואקו-לוגיה= חכמת ניהול הבית.
אז בדיוק כפי שהגוף שלנו מגיב במחלה והרס כשאנחנו לא מנהלים אותו נכון כך גם הגוף הגדול מגיב. כשאין שלום בית מבפנים יש מלחמה מבחוץ. ככה זה.
והשנה, כמידי קיץ, יערות העולם בוערים שוב. מליארדים של דונמים עולים באש.(לשם השוואה גודל מדינת ישראל זה בערך 220 מיליון דונם).
קשה להכיל את התמונות ואת המידע הזה והאצבע ממהרת לדפדף אל משהו יותר נעים ופשוט. אבל זו האמת חברים. לנשום. כל עוד אפשר.
אז הנה בקצרה קצת פרספקטיבה פרמקלצ'רית על המצב. חיוביות מפוכחת…
קצת היסטוריה:
משנות ה60 לערך של המאה ה20 ועד ימינו ישנה מגמה הולכת וגוברת של פליטים עירוניים (כמוני וכמו רבים וטובים) להתיישב באזורי ספר במדינות מיוערות כחלק מהתנועה של "חזרה לאדמה" ועם החלום הידוע של self sufficiency
אכן לא מעט הצליחו בכך בשנים הללו במדינות כמו מערב ארה"ב וקנדה, אוסטרליה, דרום אירופה, ברזיל…
אך החלום הפך לחלום בלהות בעשרים השנים האחרונות בעיקר.
רוב האזורים הללו סובלים באופן כרוני כבר מאות שנים מהזנחה וניהול רשלני של היערות שבהן, אשר הפכו לפצצת חומר נפץ מתקתק ומתכון לשריפות הענק. ההקצנה בדפוסי האקלים בעולם רק מחריפה את הכרוניקה של שיטפונות- בצורות- שריפות.
למתיישבים החדשים אין ברוב המקרים את היכולת הארגונית, הכלים, כוח האדם והתקציבים להתמודד באופן יעיל עם היקף הפרויקטים האדירים של שיקום ומניעת שריפות באזורים הללו. מוסדות המדינה גם הן ברוב המקרים בחוסר מסוגלות.
וכך, בהפשטה כוללנית מאוד, הגענו למצב הנוכחי.
(שאלת האיך ניצתות כלכך הרבה שריפות כל קיץ היא שאלה טובה ולא אכנס אליה כאן כי היא מורכבת ומלאה בספקולציות).
מה קורה לנו כשאנחנו נפצעים או חולים? תגובות נפוצות הן עזרה ראשונה במקרים דחופים, הכחשה והדחקה מול תופעות כרוניות מציקות, מלחמה כימית במקרים יותר מדאיגים, או… קבלה עמוקה של מצבינו, חשבון נפש ומציאת רצון ודרכים לתיקון וריפוי.
גם כחברה אנושית אנחנו ניצבים מול דילמות דומות כרגע.
רוב האזרחים בהכחשה כרונית מתוך חוסר בכלים ויכולת להכיל את מורכבות ורוחב היריעה של הבעיות מולן אנחנו עומדים.
רוב השלטונות והממסד המדעי מנציחים את דפוסי ההתמודדות של העידן המדעי-טכנולוגי ושל התמודדות מלחמתית סימפטומטית וממוקדת (כיבוי שריפות ועזרה ראשונה). דפוס אשר לא מוכיח את עצמו כיעיל יותר מול היקף ומורכבות המשימה.
מיעוט הולך וגדל בעולם של אזרחים, עמותות, אנשי ממשל-אקדמיה-מדע נאורים, ותנועות תרבותיות חדשות, לומד ומפנים בעשורים האחרונים את מצבינו האמיתי, מעודד חשבון נפש פרטי וקולקטיבי, ומציע דרכים מגוונות לתיקון וריפוי, בתחומים וענפים שעד כה היו שוליים, ניפרדים, מבודדים ואף איזוטריים. (מצרף דוגמאות בסוף המאמר)
אחד הדפוסים התרבותיים וההיסטוריים הנפוצים במצבים של חורבן ומשבר סביבתי-תרבותי זה הגירה אל ארץ חדשה. הפעם, בעולם של 10 מיליארד בני אדם זה לא יעבוד עבור אוכלוסיות גדולות.
אנשי העיליתה הטכנוקרטית אשר טורחים ומבזבזים הון אנושי וכלכלי אדיר על ההגירה המדומיינת למאדים ולחלל אולי יזכו לצפות בנכדים שלהם בורחים מכדור הארץ הבוער ולשגר את תבנית החשיבה ההיסטורית הזו לחלל.
חבריהם אשר עומלים על יצירת מערכות חיים סגורות ושדרוג הגזע האנושי להתמודד עם הסיוט האקלימי אולי יצליחו ליצור כמה בועות כאלו.
But for the rest of us…:
אנחנו נצטרך להתמודד עם החורבן של הבית:
נצטרך ללמוד את הלקחים והשיעורים, להפנים שינויים מהותיים בתודעה ובדרכי ההתנהלות שלנו, נצטרך לוותר על דפוסי המלחמה והאויבות לטובת שיתוף פעולה ואיחוד כוחות, ידע ומשאבים שלא הכרנו עדיין. נצטרך לפתור בעיות מורכבות מתוך תודעה חדשה שאנחנו רק מתחילים להציץ על האפשרויות שלה. הרי איינשטיין אמר זאת כבר ליפני 100 שנה: לא ניתן לפתור בעיות מתוך אותה תודעה אשר יצרה אותן מלכתחילה…)
נצטרך להפוך מהמין הרסני וסרטני למין מייטיב ומשקם. זהו תהליך ארוך של דורות שרק מתחיל. נצטרך הרבה סבלנות, הכלה, יכולת להתאבל באופן בריא על כל אשר אובד לנו מול העיניים, ויכולת לקחת חלק בתהליך ארוך, כואב ומרגש של לידה, שיקום והתחדשות.
זה כבר קורה, עדיין בקטן יחסית אבל הולך וגדל מהר: פרמקלצ'ר, חקלאות מחדשת, יערנות אקולוגית, מודלים חדשים של התיישבות כפרית, חשיבה ותכנון אינטגראליים, עמותות וארגונים אשר מחברים בין מקורות מימון לידע וצרכים מהשטח, תנועות נוער אשר מתעוררות…כל זאת לצד של התפתחות אדירה ביכולת שלנו לשלב תחומי ידע למדע חדש (פסיכולוגיה, מדעי המוח, סוציולוגיה, אקולוגיה, למידה וחינוך, אומנויות, מסורות רוחניות ועוד).
דפוס-על של הטבע מספר לנו שכל מערכת אשר מגיעה לניוון ומוות היא בסיס להתפתחות של משהו חדש.
בחברה האנושית וגם בחיים האישיים שלנו אנחנו רואים שכל תקופה אשר הסתיימה בהרס היוותה יסוד לבניה של מערכת חדשה המבוססת על תודעה חדשה. (ולאו דווקא "לטובה" – אלא כחלק מתהליך התפתחותי ארוך ומורכב).
היום, ערב טו באב, אני מתבונן על הדינמיקה שהמסורת שלנו מציעה: מאבל על חורבן הבית הישר אל תזכורת והזמנה להתחבר לאיכות האנושית הכי עמוקה שמניעה אותה מעבר לפחד, אשמה ואיבה: אהבה…
"אנחנו נציל רק את מה שליבנו יאהב" אמר ליפני עשורים רבים אחד מהוגי החינוך הסביבתי בארה"ב.
אני מזמין את עצמי, ואותנו, להתבונן בלב פתוח בחורבן האקולוגי ובטרגדיות האנושיות המתחוללות מכל עבר סביבנו, ולעשות השתדלות עמוקה למצוא בתוכנו אהבה אל החיים הללו, אשר כל כך יקרים ונדירים כאן בשולי גלקסית שביל החלב…
אמן
קריאה מומלצת בנושא:
יפתח בן אהרון – דיבור על הסף
עופר שניידר- קול התור
מאמר שלי : "לסעוד את המוכר – ליילד את הבלתי ידוע"
עמוד הסיום בספר "זרימה"
